פסק-דין בתיק ת"ק 36977-05-13

אין חולק כי בתאריך 4/6/09, בנתב"ג, שכר התובע מן הנתבעת רכב לשימושו, לפרק זמן של שבעה ימים, כאשר בהתאם להסכם השכירות, התובע מוותר על עריכת ביטוח לרכב.

כן, אין חולק כי בתאריך 7/6/09, בחיפה, עקב תקלה אשר אירעה ברכב המושכר, הוחלף זה לרכב אחר.

בתאריך 10/6/09 ,עם תום תקופת השכירות, החזיר התובע את הרכב השכור בנתב"ג.

לטענת התובע, הואיל ואיחר באותו יום להגיע לשדה התעופה, לא היה סיפק בידו להשלים את תהליך ההחזרה של הרכב בצורה מסודרת, תוך מסירת המפתחות לאחר שהרכב נבדק על ידי נציג הנתבעת; המפתחות הושארו על ידי התובע על דלפק משרדה של הנתבעת, ללא שנערכה בדיקה משותפת של מצב הרכב המוחזר.

בכתב תביעתו, טוען התובע, כי לאחר זמן מה הסתבר לו כי חויב בכרטיס האשראי שלו בתשלום לנתבעת בסך של 917.66 דולר, וזאת בגין נזקים שגרם, כביכול, לרכב השכור.

כן, טוען התובע כי כעבור כשנה ממועד ההשכרה פנה לראשונה אל הנתבעת בטענה כי לא גרם לרכב לכל נזק, כי כל הנזקים שנמצאו ברכב המוחלף בעת שזה הוחזר על ידו היו קיימים עוד בעת שקיבל את הרכב לרשותו וכי הינו זכאי להחזרת הסך הנ"ל.

התובע צרף לכתב תביעתו תרשומת של חליפת מכתבים שהתנהלה בינו לנתבעת, עד לתאריך 28/6/10, מועד בו הודע לו על ידי הנתבעת כי אינה נכונה להיענות לתביעתו להחזר כספי כלשהו.

בפתח כתב הגנתה, טענה הנתבעת כי התביעה מתייחסת לאירוע שהתרחש בשנת 2009, כאשר חלפו מאז קרוב ל- 4 שנים, שבמהלכן לא פנה התובע אל הנתבעת בדרישה להחזר כספי כלשהו (מעבר לתרשומת שצורפה לכתב התביעה) וכי יש בהתנהלותו זו של התובע, כדי לפגום ביכולתה של הנתבעת להתגונן.

כן, עמדה הנתבעת על כך שמרישומיה עולה שהרכב המוחלף הוחזר לרשותה על ידי התובע כשנמצאים בו נזקים שלא היו ברכב בעת שנמסר לתובע.

במהלך שמיעת ההוכחות חזר כל אחד מהצדדים על טענותיו.

על בסיס הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, הנני קובעת כי התובע אכן הוכיח את תביעתו, בכל המתייחס לכך שבמהלך החזקתו ברכב השכור, לא גרם לו לנזקים נוספים מאלה שהיו בו, עת קיבלו לרשותו.

הנני נותנת אמון בדברי עדותו של התובע כי לא היה מעורב בכל אירוע שגרם נזק לרכב וכי לא שינה את סימוני הנזקים שבמסמכי הנתבעת ואכן נראה הוא, כקרוב לוודאי, שעמדת הנתבעת בענייננו נובעת משגגה שנפלה כאשר לא היתה ערה לעובדת חילופי הרכבים במהלך תקופת ההשכרה, כמתואר לעיל.

הנני קובעת כי התובע זכאי להחזר סך של 3,639 ש"ח, סכום בש"ח שהינו שווה ערך לתשלום הסך של 916.66 דולר, שבו חויב התובע ביום 15/6/09 (לפי שער של 3.965 ש"ח לדולר).

כן, הנני קובעת כי התובע זכאי להחזר האגרה ששולמה על ידו עם הגשת התביעה, בסך של 112 ש"ח.

באשר לכל יתר רכיבי תביעתו, החלטתי כי יש לדחותם, בקובעי כי לא יהא זה ראוי, נכון וצודק לחייב הנתבעת בהם, כפי שיפורט.

לקביעתי, כל תחילתה של השתלשלות הדברים נעוצה באיחור של התובע להגיע למשרדי הנתבעת במועד ולהחזיר את הרכב השכור בהתאם לנהלים.

מחמת כך, לא ניתן היה, בו במקום, להבהיר את טענות הנתבעת בדבר נזקים נוספים שכביכול נמצאו ברכב עם החזרתו ולסתור אותן מיידית.

יש לציין  בהקשר זה כי עולה שהנתבעת סברה שהתובע התחמק בכוונה תחילה מלהחזיר לה את הרכב בצורה מסודרת, כעולה מתגובת נציג הנתבעת לתובע, במסמך מיום 27/6/10.

כל זאת, כאשר בכל פניותיו של התובע אל הנתבעת, לא הסביר כלל את הנסיבות שבגינן נאלץ להשאיר את מפתחות הרכב על דלפק במשרדה של הנתבעת ואף לא הסביר לנתבעת כי לא סירב לחתום על דוח נזק ולא התחמק מן המשרד, אלא מיהר כדי להספיק לטיסתו.